המלך פסע לעבר החלון, ידו ליטפה בעדינות את הריקמה העדינה של הוילון המיוחד, הוא הסיט את הוילון בעדינות הצידה, וקרני השמש שטפו את החדר ומילאו אותו באור בהיר.
המצודה הייתה נטולת חלונות, רק בקומה העליונה בחדרו המלכותי של שנאב, מאחורי הוילון המיוחד, היה חלון גדול מעוצב בחדשנות אופנתית שלא תאמה כל כך את מראה החדר. הנוף הנשקף מן החלון היה עוצר נשימה, מרום המצודה, נדמה היה המדבר לאוסף של גרגירי זהב מרוקעים שהבהיקו באור השמש, כשהאופק היה נקי היה ניתן להבחין בקו הדק של נהר פלאגון שהפריד בין היערות העבותים, למדבר הכתום בו שכנה המצודה.
דפיקה אחת ולאחריה שרשרת דפיקות מהירות נחתו על הדלת, מפרות את הדממה המתוחה שבחדר, חוט מחשבתו הדק של אמרפל נחתך באחת והותיר אותו עם קצוות מכווצים. כשהוא נרגז מהעזות המניעה את הדופק הֵישִׁיר את מבטו אל שנאב, שעמד כשפניו נטועות בחלון הרחק הרחק משם...
הדופק שלא היה שותף למחשבותיו הנרגנות של אמרפל, פצח שוב בסדרת דפיקות שהעידה על רצונו לראות את הדלת סבה על צירה.
שנאב התנער ממחשבותיו, והורה לאמרפל באצבעו לפתוח את הדלת, תוך כדי שהסיט חזרה את הוילון, ובכך השיב את אפלולית החדר אל כנה.
אמרפל השתומם מעט מתגובתו של שנאב כלפי הדופק, שהפר בבוטות את אחד מכלליה הברורים של המצודה - "לעולם!! אין לדפוק על דלת החדר המלכותי". כשדגש בולט על ה'לעולם'.
פרק 4 | מארב לילי
פרשים אפורי מדים חמושים מכף רגל ועד ראש הפרו את שלוות היער, פרסות סוסיהם האבירים נשמעו כהלמות תופים מרעישה, מתיזים רגבי עפר תיחוח על עצי היער הצפופים. הייתה זו אחת מפלוגות הסער המובחרות של חיילי הלָהַב, עליה פיקד המצביא. הפרשים תימרנו עם סוסיהם בינות לעצים העבותים במיומנות מפליאה שהעידה על עצמתם וחסנם.
שעות ארוכות רכבו בשתיקה, בעקבות המצביא שדהר בראש הפלוגה, הערב ירד אך הם המשיכו ברכיבה עד לשעות הקטנות של הלילה. יללות שועלים נשמעו מכל עבר מוסיפים משלהם להרמוניית היער.
הרוכבים היו רעננים ומלאי חיים, יודעים היטב כי משימה קשה לפניהם, עליהם לטהר את היער מהעוצרים שעשו בו כבתוך שלהם. אחרי שעות של דהירה מהירה נעצרו בקרחת יער קטנה, הפרשים קפצו מעל סוסיהם בזריזות וקשרו אותם אל העצים שהקיפו אותם למלוא העין.
המצביא הורה להם להכשיר את המקום למנוחת לילה, תוך דקות נערמו עצים וזרדים באמצעה של קרחת היער. האש הגדולה האירה את חשכת הליל, והפרשים שישבו סביבה במעגל צפוף הפיגו בחומה את הצינה העזה.
אמוֹן היה גבה קומה, פניו מלאות, וזקנו קצרצר בגוון זהוב בהיר, עיניו הפיקו חום ותבונה רבה, ופיקודיו היו מלאי הערצה אליו. כעת סקר אמוֹן את עשרות חייליו היושבים בחצי גורן על הארץ, ופסע לכיוון המדורה הבוערת כשפניו אל החיילים.
דממה שקטה עברה בין היושבים, הם חיכו לשמוע מה בפי המצביא שעמד מהורהר ופניו הרכות נחרשו תלמי קמטים זעירים.
"ניצבת בפנינו משימה קשה ומורכבת, כפי הידוע לכם, נערכים קרבות קשים ביערות בהם אנו דורכים כעת, מנהיגנו הגדול עדיין לא יצא אל הקרבות, אך מיטב חיילנו נמצאים ביערות הללו כשהם מנהלים קרבות עזים עם הקשים שבאויבנו, העוצרים.
שמועות מעורפלות מסתובבות בקרב אנשינו, באשר למטרת המלחמה, ומדוע מנהיגנו הגדול אינו יוצא יחד עם הלוחמים היגעים לקרב, שמועות שונות מספרות על כך שהמנהיג לא רוצה להפיל מורא על החיילים אם ידעו את מהות הקרב...".
המצביא עצר לפתע את שטף דיבורו, ובצעדים מדודים התקרב אל חיילי הלָהַב שמולו. אמוֹן עצר קרוב עד כדי מגע לחייל הלָהַב שיישב על הארץ לפניו. המצביא סימן לו באצבעו שיעמוד. החייל היה המום, הוא לא הבין מה מתרחש סביבו.
המצביא הביט אל תוך עיניו תוך כדי שהניח יד רכה על כתפו, הוא הסתובב ויחד עם החייל חזר אל המקום בו עמד לפני רגעים מספר.
החייל היה מוכר בקרב כל הפלוגה, כאחד שלא יודע פשרה מהי, השכל והרגש לא היו מעורבים בהחלטות המעשיות של חייו, כך גם בשיחותיו עם חבריו הייתה עמדתו ידועה; "נשלחנו לקרבות", היה אומר, "בכדי לנצח בהם, כדי לכבוש את המצודה, כל עוד מטרה זו אינה בידינו, אין כל טעם בקרבות, כמה מסכנים חברינו שנפלו בקרבות ולא יכבשו את המצודה...".
עוד בימים עברו בהם הצטופפו בחירי הלוחמים אצל המנהיג הגדול, היו ויכוחים אלו נשמעים מפעם לפעם, כשאחדים מבין הלוחמים טענו בתוקף שהניצחון הבלעדי על כוחות הרוע, נמצא אצל המנהיג לבדו, והם - חיילי הלָהַב - רק דרך להשלמת חזונו הגדול.
המצביא עצם את עיניו, ניכר היה שהוא נאבק מאבק עז במחשבותיו, מצחו הגבוה הצטמצם ונחרש קמטים, זיעה קרה בצבצה ממנו על אף הצינה הקרה ששרתה ביער.
שקט כבד שרר ביער, מפעם לפעם קול צרצר בודד חתך אותו, תוך שהוא מסיט את מחשבותיהם של היושבים. קולו של המצביא שב להדהד בחלל היער, "וישנם החושבים, שעם רבות הקרבות ביערות ונפילת רבים מאנשינו, אולי המנהיג אינו יודע במדוייק כיצד עלינו להשיג את כיבוש המצודה, ואינו מודע אם כן, למצבנו בקרבות, או אז בוקעת הזעקה מדוע נשלחנו אלי קרב?! למה לא נשארנו בכפרים, קרובים למנהיג שלנו?!"
בעוד שאלתו זו עדיין מהדהדת למרחקים, הביט המצביא בפני החיל שעמד כל העת לצידו. הוא נראה המום, המצביא כיון אל מחשבותיו, ושאלתו המהדהדת ניקרה במוחו זמן רב, אלא שלא העז להעלותה על דל שפתיו, ודאי שלא לשתף בכך את חבריו, "למה, למה להם כל הקרבות הללו, בעוד המנהיג נשאר מאחור, ואילו הם רחוקים כל כך, סובלים אבידות ונלחמים ללא לאות, למה?!"
מבלי משים נמלאו עיניו דמעות, דמעות כאב, על נפילת חבריו בקרבות הקשים, על כך שבכלל היו צריכים ליפול ולאבד הכל, ומכל רצונותיהם, לא נשאר כי אם דומן על פני היערות העבותים, כלום...
עד מהרה הפכו הדמעות לבכי חסר מעצורים, קולו של המצביא נישא שוב מתמזג עם בכיו של החייל, "חיילי האהובים, האמינו לי, מתוך נשמתי אני מדבר, מאותו החיבור שלא ינתק במנהיג הנצחי. אקרא אליכם, אֲהוּבַי. האמינו. האמינו בו, שהוא חי איתנו, שהוא מרגיש את כל מה שאנו עוברים על בשרו ממש. אמנם הוא נמצא אי שם בכפרים הרחוקים, אך ליבו, ליבו הרחום, פה איתנו. בסבל, באבידות, ואף בהצלחות. הוא מעולם לא עזב, והחשוב מכל - לעולם לא יעזוב...".
עיניו של המצביא התלחלחו מעט, הוא סקר את עשרות היושבים סביבו, עיני כולם נראו כך, הדברים שנבעו מקירות ליבו, שידע היטב את כאבם, ואת הדרך הקשה שעוד לפניהם - העירו בהם געגועים ואהבה אל המנהיג, ששלח אותם אל הקרבות הללו.
המצביא הגביה את קולו, גובר בכך על בכיים החרישי של חיילי הלָהַב, "אמרו בקולכם שאתם מאמינים בו, זעקו את זעקת התקווה הזו!".
צעקות חיילי הלָהַב הרעידו את עצי היער, הם צעקו שלעולם לא יעזבו, שהם מאמינים במנהיג בכל ליבם ושמעתה ואילך יאמינו במהלכיו בדרך לכיבוש המצודה שבודאי תשוב לידיהם.
דקות ארוכות פרצו מעשרות חיילי הלָהַב שישבו בקרחת היער, כל רגשותיהם העמוקים ביותר, אלו שהודחקו כל הזמן, השתחררו כעת בזעקה אמיתית שבקעה ממעמקי ליבם, חודרת את כל השכבות, גם העבות והקשות ביותר.
אט אט נדמו הזעקות, ואת מקומם תפס שקט כבד, אף רחש לא נשמע, כל אחד מהחיילים, היה מכונס אל תוך עצמו, מעכל את מה שעבר ברגעים האחרונים.
קול דהירה פראית נשמע לפתע, מחלל ברגל גסה את השקט העדין, כשהוא מלווה בצווחה עזה, "אתם מוקפים! אל תזוזו!"
עפעוף קל סביב איפשר להם להבין שאין כל דרך מילוט, טבעת של מאות מפרשי העוצרים הקיפה אותם, כשהם שואגים שאגות פרא.
